"לכל אחת משלוש אהבותיי הגעתי באופן די מקרי, אם כי אפשר לטעון שאין מקריות בחיים"

"בשיעורי חיבור ציפיתי תמיד בהתרגשות לרגע המיוחל, שבו המורה הייתה מבקשת ממני לקרוא את חיבורי. ההוכחה הראשונה ליכולת הכתיבה שלי הייתה זכייתי בפרס בתחרות חיבורים לתלמידים מטעם מוזיאון תל אביב"

אצל יערה בן־דוד, מחברת הספר "לובשת בגד הפוך" (הוצאת הקיבוץ המאוחד), הכל סובב סביב
השירה: השיר במלים, שירת הקולאז' והשיר המוסיקלי. היא מגלה כיצד היא ניזונה משלוש
אהבותיה אלו, שבאות לידי ביטוי ב-12 ספרים שהוציאה לאור, בהיותה אמנית קולאז'ים וגם זמרת

מאת: יהורם גלילי

כבר בבית הספר הרגישה המשוררת, הסופרת והאמנית הרב תחומית יערה בן־דוד שהכתיבה היא חלק חשוב ובלתי נפרד ממנה. "בשיעורי חיבור ציפיתי תמיד בהתרגשות לרגע המיוחל, שבו המורה הייתה מבקשת ממני לקרוא את חיבורי. ההוכחה הראשונה ליכולת הכתיבה שלי הייתה זכייתי בפרס בתחרות חיבורים לתלמידים מטעם מוזיאון תל אביב. נושא החיבור היה התרשמות משלוש תמונות נבחרות בתערוכה 'מרנואר עד קיזלינג', שהוצגה בשנות ה-60 במוזיאון בביתן הלנה רובינשטיין. את הפרס העניק לי בטקס חגיגי מנהל המוזיאון דאז, ד"ר חיים גמזו. מאוחר יותר לימודיי האקדמיים באוניברסיטה הרחיבו והעמיקו את ידיעותיי ואת טווח ראייתי. סיימתי תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב ותואר שני בספרות השוואתית (בהצטיינות) באוניברסיטה העברית. לאחר מכן עסקתי שנים רבות בהוראת ספרות בתיכונים ובמכללות".

עד כה היא פרסמה 12 ספרים, מהם שבעה ספרי שירה במקור, שלושה מבחרים משיריה מתורגמים לאנגלית, לצרפתית ולספרדית ושני קבצי מאמרים על יצירות מן הספרות העברית והעולמית. ספריה זיכו אותי בפרסים ספרותיים ובהם: פרס ראש הממשלה, פרס טשרניחובסקי וציון לשבח בפרס ברנר.

ספרה "לובשת בגד הפוך" (הוצאת הקיבוץ המאוחד), שיצא לאור בשנת הקורונה, כולל מבחר מספריה הקודמים בתוספת שירים חדשים ומסה ארספואטית-ביוגרפית פרי עטה. בספר, שעל עטיפתו הקדמית מופיע קטע מעבודת קולאז' שלה, יש מגוון נושאים: ביוגרפיה, ארספואטיקה, אקטואליה, טבע, שירי מסע ועוד. זהו מסע מדופדף בתחנות עצירה שונות, סיכום ביניים כרונולוגי ל-37 שנות יצירה בתוספת שירים חדשים מהשנים האחרונות. לטענתה, מה שהביא אותה להוציאו לאור היה "אולי הרצון להתבונן בַּשָּׁלֵם ממרחק זמן ולפַנות מקום לדברים שבדרך".

היא מתוודה כי "השיר במלים, שירת הקולאז' והשיר המוסיקלי – לכל אחת משלוש אהבותיי אלו הגעתי באופן די מקרי, אם כי אפשר לטעון שאין מקריות בחיים ושאיזה טריגר חילץ ממני יכולות שהיו נטועות בי. התחלתי לכתוב שירים בתיכון, ומה שהניע אותי היה אולי גם קנאה ותחרות עם בת כיתתי ששיריה פורסמו בעלון בית הספר. הרגשתי שאני יכולה לכתוב טוב ממנה. מאותה נקודת זמן ומאותו מניע של תחרות והתמודדות מצאתי את עצמי מתחברת מאוד לשירה. התרגשתי לראות את שיריי הראשונים בראש עלון בית הספר. בהמשך פרסמתי שירים בכתבי העת 'עקד לשירה', 'הפועל הצעיר' ו'גזית' ומאוחר יותר ברוב הבמות הספרותיות. ספרי הראשון 'חיוג לילי' יצא רק ב-1982. לא מיהרתי להוציאו לאור. קדמה לכך התלבטות ממושכת, כי החמרתי עם עצמי. עד היום אני נותנת זמן לשיר חדש שכתבתי. חוזרת אליו כעבור ימים או שבועות. זה דרוש להשלמתו ולהבשלתו. מעולם לא שלחתי שיר לפרסום לפני שעבר עליו מכבש הזמן".

ספרי בבקשה על חוויה אישית מכוננת שעברת בילדותך או בשלב אחר בחייך, שהשפיעה עלייך ועל היצירתיות שלך.
"אני זוכרת חוויה של הליכה לאיבוד בבגדד כשהייתי בת שלוש. זה היה יום חם, רחוב סואן עם שורת דקלים. למזלי, כעבור זמן לא רב הצלחתי למצוא את דרכי הביתה ללא פגע. עד היום מקנן בי החשש להימצא לבדי במקום רחוק וזר, אבל אולי דווקא חוויה זו של תעייה בדרך ושיבה בשלום הייתה המקור לתחושה בבגרותי שגם מילים אינן הולכות לאיבוד. לא פעם אני נוכחת לדעת שדברים אינם נעלמים גם כשלא מביעים אותם מיד. הם רק שוקעים ולובשים צורה אחרת בחשיפתם. מילים מקננות בנשמה, עוברות עיבוד וזיכוך עד שהן פורצות החוצה".

יערה מספרת שיש לה זיכרון ילדות חי ומתרונן הקשור בדוֹדהּ ובדודתהּ הירושלמים חשׂוכי הילדים, שמדי שנה בחופשת הקיץ היו מגיעים לבית משפחתה בתל אביב ואוספים אותה במכוניתם באישון לילה בדרכם חזרה לירושלים. "עד היום אני זוכרת את האהבה הרבה שהם הרעיפו עליי בשבועות המפנקים בביתם שברחוב אגריפס. לדודים האלה הקדשתי כמה משיריי. בטיולינו בירושלים (וגם לשורש) של ראשית שנות ה-50 נרקם לראשונה החיבור שלי עם העיר. לימים חזרתי אליה וגרתי בה בשנות לימודיי באוניברסיטה העברית. זו הייתה תקופה מוארת שהשפיעה רבות על חיי ועל שירתי, גם לאחר שחזרתי לתל אביב".

פרי זיכרון ילדות חזק אחר מכיתה א', שבה היא נשארה כיתה וקשור במורתה הראשונה הבלתי נשכחת, הוא השיר שלה "המורה ברתה" מתוך ספרה "לובשת בגד הפוך". "ברתה הייתה אישה קשוחה וקפדנית, שהיו לה שפתיים דקות ומשוחות בשפתון כהה, שיער מאפיר מגולגל בּוּקְלֶ'ה, אחוז ברשת דקה ונראה כמו בייגלה על ראשה. לא אהבתי אותה ופחדתי ממנה. הייתי עולה חדשה והתקשיתי בעברית. פעם, כשעברה בין הטורים לבדוק מחברות, ברחתי לה מהכיתה כי לא הכנתי שיעורים. ובכל זאת, למורה ברתה שמור מקום מיוחד בליבי, כי במשך השנים התפייסתי עם הזיכרון. הפנמתי את הדמות הקשוחה שאיתה עשיתי את צעדיי הראשונים בעברית, וכנראה שהגעתי להבנה שהודות לה ובזכותה התפתחה בי ביקורת עצמית בּוֹנָה שמנחה אותי עד היום להחמיר ולהקפיד עם עצמי בכתיבה. מֵעָז יָצָא מתוק!".

גם לנוכחות הדומיננטית של הציפור והיונה בשיריה של יערה בן־דוד יש עקבות בחוויית ילדות שהייתה כרוכה בציפייה. היא זוכרת היטב את ההמתנה הדרוכה שלה ושל אחיה הקטן להמיית יונה לבנה, שהייתה נוחתת במרפסת של בית משפחתה מדי יום בשעה קבועה. "היינו מאכילים אותה פירורי לחם ועוגה, והיא מעולם לא נרתעה כשקרבנו אליה. יום אחד נעלמה ולא שבה, ובעקבותיה, כעבור שנים, נעלם גם אחי מבמת החיים. האהבה המגולמת ביונה היא הכוח האנושי שמסוגל להתמודד עם קללת ההרס, ומהתנועה החמקמקה שלה ייוולד שיר".

אהבה גדולה נוספת שלה היא המוסיקה. "בשנות העֶשְׂרֵה שלי אהבתי לשיר והייתי מכורה לשירים עבריים ברדיו, אבל לא עשיתי דבר כדי להתפתח בכיוון הזה. המורֶה למוסיקה בבית הספר התיכון שלח אותי לזמרת האופרה אדית גולדשמידט כדי שאלמד אצלה פיתוח קול. הגעתי עד דלת ביתה ברחוב מוצקין וחזרתי על עקבותיי… לשירה המוסיקלית הגעתי רק לאחר שיצאתי לפרישה מוקדמת מהוראת הספרות בגיל 55, שבו זמרות כבר מתכוננות 'לסגור את הבאסטה'. אצלי זה עבד בדיוק להפך".

הכל התחיל בשנת 1982, כשיצא לאור ספרה הראשון 'חיוג לֵילִי'. התקשר אליה אז המוסיקולוג אשר בן-יוחנן לבשר לה שקיבל את הספר וכבר הלחין ממנו שלושה שירים, שאותם תבצע הזמרת גילה ירון בבית אריאלה. האירוע התקיים בערב חורפי גשום ויערה נעדרה ממנו כי חלתה בשפעת, אבל בזיכרונה נשמר שמה של הזמרת המוערכת. היא פגשה אותה לראשונה רק כעבור שנים אחדות באירוע יארצייט למשורר היהודי-גרמני היינריך היינה, שבו היא שרה משיריו המתורגמים לעברית. "נפעמתי מקולה. היא זכרה שפעם ביצעה את שיריי, והושיטה לי בחביבות כרטיס ביקור", נזכרת יערה.

כעבור כמה שנים מלחין נוסף הלחין חמישה משיריה. בן־דוד: "הלחנים הקסימו אותי ואמרתי לו שאני רוצה לשיר אותם. 'את יודעת לשיר?', עניתי: 'אֶלְמַד' – והגעתי לגילה ירון הודות לכרטיס הביקור ששמרתי. עבדנו כמה חודשים על השירים. חשבתי לתומי שאוכל להופיע איתם בפתיחת התערוכה שלי שעמדה להיערך בבית ציוני אמריקה, אבל אז הבנתי שאני עדיין לא בשלה להופעה אמנותית. הייתה זו גילה ירון, שביצעה רסיטל משיריי בפתיחת התערוכה באולם מלא מפה לפה. למדתי אצלה פיתוח קול במשך כ-17 שנה, שבמהלכן התקבלתי למקהלה הפילהרמונית תל אביב ואף הוצאתי שני תקליטורים בהדרכתה ובסיועה (גילה שימשה כמורה בכירה באקדמיה למוסיקה בירושלים). התקליטורים כוללים שירים קלאסיים באיטלקית, בגרמנית ובשפות נוספות, גם בעברית. בשנים האחרונות, כשהוזמנתי לשיר בערבי ספרות, היא הקפידה תמיד להגיע, כמו גם לערבי הספרות השנתיים שערכתי בביתי, בהם נתתי אתנחתא מוסיקלית. זו הייתה ידידות מופלאה. היינו בקשר הדוק עד שהיא נפטרה ב-2020".

יערה בן־דוד היא גם אמנית קולאז'ים. ב-1970, בהיותה סטודנטית לתואר הראשון, היא הציגה תערוכה ראשונה של ציורי שמן בספרייה המרכזית של אוניברסיטת תל-אביב, ובמקביל עבדה שם כסטודנטית. תפקידה היה 'לקלף' את עטיפות הספרים החדשים (לספרים היו אז עטיפות) ולרשום על הַשִּׁדְרָה את המספר הקטלוגי. מאחר שהעטיפות היו יפות ומרהיבות, היא לא השליכה אותן לפח, ועד מהרה נערם אצלה אוסף מרשים.

בן־דוד: "יום אחד מצאתי את עצמי גוזרת ומדביקה. כך נוצרו הקולאז'ים הראשונים. כשהידלדל מלאי העטיפות, התחלתי להשתמש בז'ורנלים, בפרוספקטים ובכל הבא ליד. הפסקתי לצייר בשמן והתמסרתי לקולאז', מכיוון שראיתי בו אתגר יצירתי של ממש. הקולאז' שלי עשוי מהדבקות של גזירי תמונות, כמעט ללא תוספת צבע, במתכוון, כיוון שרציתי לפתור הכל, גם את עניין הצבעוניות, רק באמצעות הגזירים. מהחומר של גזירי התמונות בקולאז', כמו גם מהחומר של המילים בשיר, נוצרת אומנות הודות להוצאתו מההקשר המקורי והעמדתו בהקשר חדש. בשיר הדבר נעשה אינטואיטיבית, ובקולאז' – באופן מתוכנן פחות או יותר. במשך הזמן נוצרו מדי פעם קשרים סמויים בין שיריי לבין הקולאז'ים. על העטיפה של כל אחד מספריי מופיע קולאז' מעשה ידיי. במהלך השנים הצגתי תערוכות יחיד והשתתפתי גם בתערוכות קבוצתיות".

יערה בן-דוד מגלה שהזיקה בין המילה לציור התחילה עוד בילדותה, בזכות היותה רגישה מאוד למלה המנוקדת. "התחברתי לתוכנה ולמשמעותה, אבל ריתקה אותי לא פחות גם צורתה הציורית. בקריאת סיפורים מנוקדים אהבתי למשל את הציור של המלה המנוקדת פִּלְאִי. כשנתקלתי בה, לא הרפיתי ממנה. היא הצטיירה לי כעולם אגדי קסום".

לאתר של המשוררת, הסופרת והאמנית הרב תחומית יערה בן־דוד:
https://www.yaarabendavid.com/