ברכה שטרן חוותה במשך שנים רבות אלימות מבעלה לשעבר וגם מאביה המנוח. ב- 14/12 היא קיימה בבית הכנסת עקדת יצחק בקרית גת אירוע השקה למופע מוזיקלי, שכלל שירים מקוריים שלה, סיפורים אישיים וארוחה חגיגית
המוזיקאית והזמרת ברכה שטרן מקריית גת חוותה במשך שנים רבות אלימות מבעלה לשעבר וגם כילדה וכנערה חוותה אלימות מאביה המנוח. בימים אלו היא הוציאה סינגל חדש בשם "שער הזהב", שאותו כתבה על אחותה פרידה ז"ל, שנולדה עם תסמונת דאון ונפטרה לפני מספר שנים. ברכה אף צילמה קליפ עבור הסינגל החדש, כמו לשני השירים הקודמים שלה: "אתה בשמיים" ו"את החיים אנו בונים".
ברכה, גרושה מזה 20 שנה ואם למתן, סטודנט לתואר שני בפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון, קיימה לאחרונה אירוע השקה למופע המוזיקלי שלה הכולל שירים מקוריים שלה, סיפורים אישיים וארוחה חגיגית כיד מלך שהיא תכין.
קישור לשיר "שער הזהב" בביצוע של ברכה שטרן:
לדבריה, למרות הסבל הרב שעברה במהלך השנים היא אישה חזקה מאוד, והשירים שהיא כותבת, מלחינה ושרה מביאים לידי ביטוי את כל מה שעברה. "בשיר 'החיים בידינו' כתבתי: 'אתה הכל יכול להוליך אדם למעשים טובים, להגשים חלומות נפלאים, אתה מציל אותנו בניסים'. התחלתי להקליט שירים אצל מוזיקאי צעיר מקריית גת, שגם צילם את הקליפ לשיר הראשון. לאחר שהוא שלח לי את הקישור לסרטון שהועלה ליוטיוב, מיד בכיתי ואמרתי לעצמי שזאת לא ברכה שאני מכירה, אלא ברכה שיצאה מהחושך אל האור. מישהו אחר לא היה שורד את החיים כמוני. למרבה המזל, תמיד הייתי בסביבה של אנשים שנתנו לי יד וכתף, אבל כל החיים שרדתי בלי משפחה, עסקתי ביצירה, למדתי לתפור בגדים ועבדתי קשה".
היא מציינת כי "המטרה של השירים שאני כותבת ומלחינה היא להעביר את כל מה שאני עוברת בחיים שלי. הם מתארים את כל מה שעברתי בחיים, כולל היותי ילדה ונערה מוכה ואישה מוכה וחייתי עם אדם מפלצת. חשבתי שיהיו לי חיים יותר טובים איתו ושהוא ידאג לי ויפנק אותי, אבל חייתי חיי סבל. בעלי לשעבר שנפטר בשנת 2013 היה שוטר, ולאחר שילדתי את ילדנו הוא לא רצה לשמוע עליו ואמר שאטפל בו לבדי. קיבלתי ממנו מכות רצח גם בחודשי ההיריון, ובעקבות זאת דיממתי הרבה והיו לי סימנים כחולים על הבטן. בחודש התשיעי שאלו אותי בבית החולים האם אני אישה מוכה, ושיקרתי שנפלתי במקלחת, אבל ידעו שלא אמרתי אמת. כשחזרתי מבית החולים אחרי הלידה, בעלי המשיך להרביץ לי ושוב דיממתי בגללו. הוא הביא הביתה חברים שיכורים וגנב לי צ'קים. למרבה המזל, היו מסביבי אנשים טובים שעזרו לי. כשבני היה בן שבע הוא אמר: 'אמא, אני לא רוצה אותו בבית'. בעקבות התלונות שלי במשטרה הוא נעצר ונשלח לגמילה מאלכוהול. כשחזר מהמעצר הוא הרביץ לי יותר חזק. אני והבן שלי הגענו למצב של פת לחם. מכיוון שפחדתי שגם הוא יחטוף מכות, לקחתי אותו לכל משק בית שבו עבדתי בניקיונות".
ברכה חוותה בבית החולים מוות קליני, מיד לאחר שבנה מתן נולד. "דיממתי לפני הלידה אבל לא היו לי צירים. בבית החולים השכיבו אותי במיטה כדי לבדוק את הדופק של העובר, וממש לחצו לי על הבטן כדי להוציא החוצה את התינוק וגם את השלייה שהייתה מפורקת לגמרי. לפתע ראיתי את עצמי מרחפת מעל הגוף שלי, כשמסביב רופאים, רופאות ואחיות מתרוצצות מסביבי. המשכתי להתרומם גבוה מעל המיטה וראיתי את גופי למטה, עד שהגעתי למערבולת של חושך וצרחתי מבהלה. ראיתי מולי אנשים שנראו כמו רבנים, שאמרו לי שזה לא הזמן שלי למות ושאחזור לגוף שלי – בתנאי שאגדל את הילד שנולד לי. אחת הדמויות חייכה ואמרה לי בקול גברי שהיא מחזירה אותי לגופי. ברגע שאמרתי שאני רוצה לגדל את הילד שלי, חזרתי בבת אחת לגופי. לידי הייתה אישה שניקתה אותי מכתמי הדם. היא נבהלה כשפקחתי את עיניי וקראה לרופאים ולאחיות. אמרתי להם שנרדמתי וביקשתי את הילד שלי מתן, שנולד יומיים לפני מתן תורה. הבטחתי לעצמי שלא אעזוב אותו ושאגדל אותו כל החיים".
לדבריה, ההשראה הכי גדולה שלה היא בנה מתן, "והמוזיקה והשירים שלי מרפאים איתי ומשמחת אותי. במשך שנים הייתי ילדה מוכה ושרדתי את כל השבתות ובחגים לבדי, כי משפחה אומנת היא לא כמו המשפחה שלך. אני מעדיפה לחגוג בבית בשבתות ובחגים עם הבן שלי, שעזר לי בתקופה שבה חליתי, דאג לי ושמר עליי".
היא לא תשכח לעולם את אחותה המנוחה פרידה, שלה היא מקדישה את שיריה שהיא כותבת, מלחינה ומקליטה. למען הנצחת זכרה היא הולכת לבתי חולים, מחלקת שם למאושפזים ממתקים שהיא קונה מכספה, שרה בהתנדבות שירים שלה ומקבלת דברי תודה והערכה מהצוות הרפואי.
סיפור חייה המורכב של ברכה, שמשפחתה ניתקה איתה קשר כבר שנים רבות, החל בשנת 1973 כאשר אמה נפטרה מסרטן בגיל 48 והותירה אותה בעולם בת שבע עם אחות גדולה יותר בת 13 שנולדה עם תסמונת דאון ועם שני אחים ושתי אחיות נוספות. "אבא שלי לא החזיק מעמד לבד, ולאחר שהאחיות והאחים שלו לא עזרו לו בגידול בנותיו הוא העביר את פרידה למוסד ולא בא לבקר אותה במשך שנים רבות. חיפשתי אותה במשך שנים ולא הצלחתי למצוא אותה, עד שאבא שלי גילה היכן היא נמצאת. נפגשנו שוב כשהייתי בת 37 והיא הייתה בת 42. כשהיא חיבקה אותי לראשונה אחרי 20 שנה שבהן לא נפגשנו במקום לבכות כמותה שרתי לה את השיר 'שער הזהב', שכתבתי עליה והיא מעולם לא הכירה. הבן שלי בכה מהתרגשות כשראה לראשונה את דודתו. הייתי מגיעה לבקר אותה כל שבוע וכל הזמן מתקשרת אליה. לפני שהלכה לעולמה בגלל רשלנות רפואית קיבלתי ממנה נשיקה גדולה שמעולם לא קיבלתי, ונשיקה זו מלווה אותי כל החיים. היא גם תפסה לי חזק את היד ולא נתנה לי ללכת. עבורי היא עדיין נמצאת לידי".
קישור לשיר "את החיים אנו בונים" בביצוע של ברכה שטרן:
במשך שנים, מגיל תשע ועד 13, סבלה ברכה מאלימות פיזית של אביה. ברכה: "אבא שלי היה ניצול שואה, ובגלל שלא קראתי לאמי החורגת 'אמא', הוא היה מחטיף לי. כל הזמן הייתי גרה אצל משפחות אומנות ולא בבית שלי, כי לא היה לי בית", היא נזכרת.
בגיל 13 למדה במושב תקומה, שאביה ואחותו היו ממקימיו. במהלך לימודיה בחטיבת הביניים במושב יצאה לטיול שנתי בהר סדום עם כיתתה, ובמהלכו נפצעה באורח קשה לאחר שנפלה מחבלים תלויים מעל תהום. היא פונתה לבית החולים כשהיא מדממת וסובלת מכאבים. בבית החולים גילו ששתי חוליות בצווארה זזו ממקומן. היא נאלצה לעבור ניתוח מסובך בראשה, שאחריו נקשרו משקולות לראשה על מנת לקבע את החוליות בצוואר. את יום ההולדת באותה תקופה חגגה בבית החולים עם חברותיה מהפנימיה. לאחר שחרורה מבית החולים נשלחה שוב למשפחה אומנית, ונאלצה להשלים את חומר הלימודים של כמעט שנה.
ברכה: "בגיל 15 נודע לי שאמי החורגת גוססת. למרות שהרביצה לי והסיתה בשקרים את אבא שלי, יש לי לב רחמן, ביקרתי אותה ונתתי לה בושם שקיבלתי במתנה. בכיתי כשהיא נפטרה. גם אבא שלי היה במצב רפואי קשה, ולמרות כל מה שהוא עשה לי במשך שנים הגעתי לבקרו. לפני חמש שנים ביקשה גיסתי שאגיע איתה לבית העלמין. כשהגענו לשם לא יכולתי לזוז, כי רגליי נעצרו. ראיתי מצבה עם השם ברוניה, וחשבתי לעצמי שאולי זו המצבה של אמי החורגת. בלילה חלמתי שאני עולה לבניין גבוה ואמי החורגת פותחת את הדלת ושואלת למה אני לא מגיעה לבקר. היא המשיכה לבקר אותי בחלומות, ורק לאחר שניקיתי את המצבה שלה בבית העלמין הפסיקה להגיע אליי בחלומות. עד היום אני מדליקה נר לזכרה בבית או בבית העלמין".
בגיל 48 סבלה ברכה מסרטן. היא ביקשה לסלוח לאביה על כל המעשים הנוראים, ואמרה לעצמה שהוא כבר יקבל את העונש שלו בשמיים. אביה נפטר בשנת 2008, לאחר שנפל במקלחת ושבר את האגן ומצבו הרפואי הידרדר. "התחלתי לשבת עליו 'שבעה' ונסעתי עם מונית לבית העלמין, ושם ראיתי אותו שוכב על אלונקה ואז בני המשפחה התנפלו עליי. למחרת הלכתי לקבר שלו ואמרתי: 'אבא, שאלוהים יסלח לך'. מאז מדי שנה אני מדליקה נר לזכרו ביום פטירתו ושוטפת את המצבה שלו".
