מאת: חגית רימון
הנה אנחנו | Here We Are – זהו סרט שאין בו טובים ורעים. כל אחד מהגיבורים בסרט רוצה לעשות טוב, מנקודת מבטו. אין בו אלימות, אין בו אמת אחת ואין פה להטוטים עתירי תקציב. מה כן יש בו? אהבה. המון אהבה. לא אהבה רומנטית, אלא אהבה טהורה. הסרט תפס אותי מההתחלה. כבר בצילום הים והמוסיקה המפעימה ברקע, ידעתי שאהנה בסרט, למרות שהגעתי אליו נטולת ציפיות. יש לי כשרון לדעת מהדקה הראשונה האם סרט או ספר יעניינו אותי אם לאו.
אז התחלתי בכך שהמוסיקה והצילומים מעולים בעיניי (מי אחראי להם? לא ראיתי בפרסומים. אשמח להוסיף). והעלילה? מודה שהנושא כפי שפורסם לא עניין אותי. אב ובנו, שהינו אוטיסט, חיים יחדיו. מגיעה העת שבו הוחלט להכניס את הבן למקום מתאים. האב סבור שעדיף לבן להמשיך לחיות איתו, ולכן הוא בורח עם בנו ומגיע אף לאילת, שם ישנה סצנה בלתי נשכחת (בלי ספויילרים 
). זהו תקציר שלי לסרט, כי הפעם כפי שהבנתם אני ממליצה ללכת אליו, אז לא אפרט יותר. בכל אופן, כפי שכבר כתבתי, הסרט עוסק באהבה. כתוב מאהבה. משוחק באהבה. השחקנים בו פשוט מדהימים! הבחור שמשחק את הילד האוטיסט (הבמאי בכוונה ליהק שחקן לא מוכר), נועם אימבר, הוא פשוט עילוי. מסתבר שאביו ניהל מקום לילדים אוטיסטים, ונועם היה שם אורח קבוע. הוא כל כך משכנע בתפקידו, ומעורר הזדהות.
במהלך הסרט אנחנו מבינים מהלב למה הכוונה "אוטיסט" (זה לא שהוא בוחר את הדברים בכוונה כדי להכעיס), מה זה לגדל נער אוטיסט, ואילו משאבים רגשיים העניין דורש מהוריו ומבני משפחתו.
שי אביבי, המשחק את האבא, מפעים ומרגש. וגם כל שאר השחקנים מעולים ומשכנעים – סמדר וולפמן, אפרת בן צור וכל השאר.
התסריט הגאוני נכתב ע"י דנה אידיסיס והבמאי המוכשר ניר ברגמן.
מודה שבמהלך הסרט עמדה לי דמעה קטנה בעין. נראה לי שגם לצופים נוספים באולם.
